המסע הקסום/חן עין-הבר

את המסע הזה, כמו מסעות רבים אחרים, לא ניתן לצמצם למילים. אפשר לנסות ולהביע רסיסי זיכרונות. כי כבר היום – כמעט שבועיים אחר, נראה הדבר כרחוק אלפי שנות אור.
מולי שוכב יצור זעיר והוא הקסם שבמסע.
לא אוכל להצביע בוודאות על נקודת ההתחלה של מסע זה. האם אי אז בדרמסלה כשהתקבלה ההחלטה והתבשלה המוכנות. האם בקיץ האחרון, בעת שזירת הקן או ברגע המפגש שהתרחש בבטני.
תשעה ירחי לידה מרגשים, מלאים בשינוי מתמיד, מלאים בחיים עצמם. אנרגית חיים טהורה שנבטה בבטני ומילאה את כל הווייתי, ממני והחוצה.
והנה, בתאריך הסטטיסטי המיועד החלו סימנים לתהליך פרידה, ובחצות היום ירדו המים. ערב ל”ג בעומר, הכל סביב אש ואורות, והילוד מתחיל מסעו החוצה.
בהסתכלי לאחור יכולה אני לומר כי למילים פחד, כאב וסבל, לא היה מקום במסע טרוף חושים זה. כוונתי היא למסע שהתרחש בי”ח באייר, ל”ג לספירת העומר. היה עולם ומלואו, כל ציר הוא חווית אינספור תחושות ורגשות המתרחשים במימד אחר וגם ממש כאן. כל שיא של גל מביא עמו נוכחות מלאה ומדויקת. התכנסות למעמקיי, צלילה אינסופית.
המיקום: ביתנו הקט שברכס הרי הכרמל. הנוכחים: בן זוגי האהוב והצטרפותן של המיילדת והדולה. 3 מלאכים שליוו, תמכו ובעיקר אפשרו. מלאה אני בהכרת תודה להם. תדירות הצירים הייתה גבוהה, מה שהשאיר אותי מכונסת פנימה, צפה בין לבין במחוזות אחרים, ספק ישנה ספק חולמת. זוכרת עצמי מתעוררת לתוך ציר, ערה למתרחש ושוב שוקעת למקום שחומק מזיכרוני. על אף הדמיון, כל ציר הוא עולם ומלואו. חוויה חדשה שמגיחה ונעלמת לאיטה. עוצמות שונות, אורכים שונים, תנוחות שונות. ותמיד יש יד מונחת, תומכת, מלאת אהבה.
הגוף, על כל נפלאותיו, מדייק כהרגלו, מנחה אותי ואני קשובה. ההורמונים מסממים אותי והתחושות ממקדות אותי, הרמוניה שאין כמותה. פעמים ספורים עלי להזכיר לעצמי כי אני רחבה יותר מאותה אי נוחות שעולה, ומיד נפרשת קשת של תחושות ורגשות. ואני צופה, מכילה, צוללת, בעיקר ערה לכל ההתרחשויות הפנימיות ונושמת. בכל נשיפה האנרגיה משתחררת ומאפשרת תנועה פנימית. כל נשיפה מבורכת, משחררת, מרפה. מודה אני על אותה תבונה הטמונה בגופי ובתודעתי, שהייתה שם והנחתה את צעדיי.
בבוקרו של אותו יום טהרתי את הבית עם מרווה והתייחדתי עם עוברי. חיזקתי אותו לקראת מסענו המשותף, הבטחתי לו עולם יפה, תומך ואוהב שמחכה לו. מדי פעם פניתי אליו בין הצירים. כל העת הייתה התמזגות בין מסעו שלו לזה שלי. לא שכחתי את היותו.
והנה עכשיו, בעודי כותבת, הוא בחיקי, ניזון משדי. מודה אני בריגוש רב לרחמי שהצמיח, גידל וגונן על נשמה יקרה בגוף זעיר זה, שכולו רוך.
החלק שזכור לי יותר בבירור הוא זמן היותי בבריכה. השהייה המבורכת במים. צירי הלחץ מביאים עמם תחושות עוצמתיות וברורות. כנראה שהאנדרלנין הופך אותי לערנית יותר, עבור יציאתו של הוולד. חלק זה היה לא פשוט. הראש יצא כמעט וחזר, יצא קצת וחזר, שוב ושוב. דאגה קטנה החלה לקונן, אבל תחתיה הייתה ידיעה שהכול בסדר. כך המסע שלנו צריך להתרחש ואני שם.
זכורות לי המילים של המיילדת: “נכון, זה החלק הכי קשה”, והמילה קושי לא התאימה, לא התחברה. הייתה מותשות גדולה, זה כן. אם הייתי בתהליך התמקדות הייתי מדייקת אותה. הגוף לא אישר את המילה קושי. כן, זה שרף. אבל היה תינוק שמבצבץ החוצה וכולי הייתי פתוחה עבורו, פורשת עצמי לקראת בואו. נשמתי יוצאת אליו, גופי דוחק בו. כולם סביבי תומכים, דרוכים. בין לבין ממתינים. מאפשרים לקצב הטבעי לעשות את שלו.
ואז מגיע הרגע – גופי בוקע, חלל בטני נפער, קולי מביע עצמו, בוקע גם הוא, ועמו הראש. דחיפה נוספת שמתרחשת מעצמה, וגוף שלם יוצא ממני ואלי. נזרק אל חיקי, וכולי בכי וצחוק ואקסטאזה. רגע שאין דומה לו. רגע של פרידה ממשית והכרות חדשה, או יש לומר: מחודשת. רגע של פורקן, של התאהבות, של קסם, של מותשות אינסופית. רגע השיא – ותחילתו של מסע חדש. נפרדות וחיבור בעת ובעונה אחת – ללא ספק, רגע של אחדות הניגודים.
והיו עוד הרבה רגעים לפני: רגעים של חסד, רגעים של עונג, רגעים של מותשות גדולה, רגעים של הכרת תודה, רגעים של אהבה לסובבים אותי. רגעים בהם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני מזמינה אותו לצאת, שיש בי משהו שרוצה שהוא יצא, אבל יש גם חלקים אחרים שמתמסרים לרגע, לקצב, למה שמתרחש כפי שהוא.
נשימה, קול, התרחבות, להרפות ולהתמסר – אלו מילות המפתח שעולו בי כעת עבור הכלים שתמכו בי במסעי. ומעל הכול, אהבה גדולה ויראת כבוד.
ברוך הבא צוף.

סגור לתגובות.