להעריך זה להרגיש ולהרגיש זה לנשום/יניב קקון

יום אחד פנתה אליי בטלפון יושבת ראש עמותת “אור למשפחות השכולות” במטרה שאנחה מפגש “נשימה מעגלית” ( ריברסינג ) לאמהות ששכלו את בניהן.

מיד הסכמתי, זה היה נשמע מעניין ומאתגר אך עדיין לא הבנתי לקראת מה אני הולך. לכאורה סדנא נוספת כמו יתר הסדנאות שאני מנחה, שדרכה איחשף לעוד ציבור שונה , אולם לא!

כשהגעתי לאולם ראיתי כמה אמהות מטופחות שהיום שלהן התחיל בבוקר כיום כיף עם כל מיני פינוקים ומתנות ומוצרי טיפוח וכבר אז צץ החשש הראשון. החלו להדהד בראשי קולות כמו, “איך האמהות האלו תכנסנה לתהליך הנשימה” ו “מה בכלל הביאו אותי לכאן, זה לא מתאים, אלו אמהות שבאו ליום כיף ולא להתמודד”, שהריי נשימה מעגלית זה ריפוי עמוק שלא בהכרח כיף. איך אני מצליח ליצור מרחב בפרק זמן כה קצר שיאפשר להכניס “חדש” ולשחרר את “הישן”.

בעודי חושב על כך, כשבמקביל השלמנו את כל סידורי האולם, הנרות מסביב, המוזיקה והמזרנים, עלתה התהייה איך בכלל אפשר לומר לאמהות האלו לשחרר את הישן. בין לבין יצאתי ללובי לשתות תה. המראות של האמהות המחייכות, שהורעפו עליהן פינוקים כל היום, גרמו להבנה שלפתע הכתה בי: מעולם לא הנחתי סדנא שלכל משתתפיה יש מכנה משותף אחד, והוא שכולן איבדו את הבן שלהן. ההבנה הזו התחזקה מידי פעם בגעגועיי לבני בן ה-10 חודשים “צוף”.

כל התחושות והמחשבות גרמו לי להניח את כוס התה שלי ולהיכנס מיד לאולם יחד עם מסייעי, שחף ואור-לי, כשאני מבקש מהם להתיישב במעגל.

התיישבנו יחד מחזיקים ידיים ועצמנו את עיננו, תוך שאנו מתכווננים לשאלה “מה אנחנו רוצים להביא לאמהות האלו ?”. לקחנו כמה נשימות פנימה שהלכו והתגברו, התמלאנו אהבה בכל נשימה. אני חשתי את החיבור המיוחד שלפתע נוצר עם עמיתיי ולא נוצר לפניי כן, מהסיבה שהיינו עסוקים בשינוי התפאורה באולם. רק כשעזבנו את המזרנים, המגברים והתאורה והתכנסנו פנימה, פתאום נפגשתי עם העוצמה שמילאה את האולם בציפייה לאמהות שהיו אמורות להיכנס בכל רגע.

הקבוצה הראשונה נכנסה ועימה נכנסה בי מיד הביקורת והספק שחלק גדול מהנשים בחדר לא היו מגיעות לסדנא מסוג זה אי פעם בחייהן אילולא היום כיף הזה.

אט, אט החלו להתיישב על המזרנים כ- 30 אמהות שונות. וממש כמו ביום הראשון בבקו”ם, ברגע בו כולם לבשו את המדים, השוני בין כולן נמחק מיד. שהרי אין זה משנה מי היא האימא, ברגע שהיא איבדה את בנה היא שווה בין שוות עם שאר האמהות בחדר.

הקבוצה הראשונה הביאה עימה עוצמות חזקות. חלקן בכו, חלקן צחקו וחלקן ניסו לנשום לתחושות הפיזיות החדשות שהציפו את גופן.

התהלכתי בניהן בזמן שנשמו, נזהר במילותיי. שהריי כל מילה יכולה להתפרש בצורה לא נכונה. אך אט, אט האווירה באולם נפתחה ו”השתחררה”, ומי שהסכימה בתוכה להיכנס לתהליך, עברה מסע ריפוי קצר, אך עמוק עם עצמה. הרבה לא הבינו איך בפרק זמן כה קצר ורק מנשימה חוו את כל מה שחוו.

היה זה מסע מרפא להפליא, האמהות יצאו מלאות חיות ותשוקה לחיים. הופתעתי לראות את הפנים המאושרות כי חששתי מהפירוש הלא נכון שהאמהות יתנו לנשימה. אולם, הנשימה עשתה את שלה, וכל שנותר היה לבטוח בה ובמה שהיא בחרה לזמן לכל נושם.

כך במהלך הערב נכנסה עוד קבוצה ועוד קבוצה, ובתום כל מפגש תגובות האמהות מילאו אותי ואת הצוות ביותר ויותר אהבה. כאשר שתי תגובות נחרטו עמוק בזיכרוני: אמא שהודתה על שהנשימה השיבה לה את החיים בחזרה, אחרי שתקופה ארוכה בחייה חשה שהיא לא חיה.

עוד אימא יצאה נרגשת, ושיתפה אותי בכך שתוך כדי הנשימה היא זכתה להיפגש שוב עם בנה, לחבק אותו, להרגיש אותו וגם לחוש אהבה כשהיא נזכרת בו ולא רק צער.

הייתה גם אימא שקצת יצאה כעוסה מאחר ולא הבינה איך אפשר לנשום ולחיות כשבנה קבור באדמה. לא היה לי מה לומר לה על כך, אלא רק להבין אותה ולהסכים להכיל את צערה.

אולם, בנוסף לחוויה רציתי לשתף אתכם בהבנה נוספת בעקבות אותו מפגש. קרה לי משהו יוצא דופן שלא קרה לי לפני או אם לדייק, נחווה באופן חדש.

מה שחוויתי היה תחושה של הערכה עמוקה לכל האמהות הללו. תחושה שהתפשטה בכל תא בגוף שלי. להבדיל מסדנאות אחרות, בהן כל אחד מגיע עם הסיפור האישי שלו, הרי שלכאן כולן הגיעו עם אותו סיפור. על כן האנרגיה הכה עוצמתית הזו, הצליחה לחדור אותי באופן שונה.

ההערכה נבעה מכך שאני לא חוויתי אובדן בן ונשמתי לזה. אולם אותן אמהות, שחלקן לא בהכרח עושות עבודה רוחנית ניו אייג’ית, אמרו כן לנשימה ולחיים. החיים הביאו את האמהות הללו לשיעור לא פשוט בו איבדו את בנן, הדבר הכי יקר בעולמן שיצא מגופן, ובכל זאת נשמו והסכימו להיות עם הכאב.

עוד למדתי, כי היכולת להתמלא הערכה כלפי אדם אחר, ממלאת אותי כל כך ועוזרת לי לחוש אותו טוב יותר וההיפך. כלומר, כשאני מוצא נקודה בתוכי בה אני מתמלא הערכה כלפי אדם אחר, רק אז אני חש אותו טוב יותר. וההיפך, כשאני חש אדם אחר טוב יותר, אני מתמלא הערכה אליו. אם נחוש אחד את השני טוב יותר נתמלא הערכה אחד לשני. אם נחוש את האוכל שאנו אוכלים נתמלא גם לאוכל ביותר הערכה, ואם נסכים לחוש את היקום אז נתמלא אליו בהערכה, ונרצה לשמור עליו.

הסדנא הזו, לא רק שמילאה אותי והטעינה אותי בכל כך הרבה אנרגיות מהאימהות המדהימות, אלא גם סיפקה לי תשובות ויכולת להבין יותר את המטופלים שלי, ואף להעריך אותם יותר. עוד הבנתי כי מה שהנושם לא מסוגל להכיל, הוא לא יכיל. לכן הנשימה היא סוג של מתנה המזינה אותנו בכל שאיפה באור מקודש ובאנרגיה האחראית לקיומינו, שנאלץ יום אחד “להזדכות” עליה. כל שאנו צריכים זה להסכים להכניס אותה פנימה על ידי נשימה פשוטה אל מול כל מה שהחיים מזמנים לנו.

אני מצאתי בחיי שמה שעוזר לחוש טוב יותר את החיים זה לנשום. לכן אני מודה ליקום ולאמהות על ההבנה החוויתית הזו שהתאפשרה מהן.

סגור לתגובות.