לנשום את מה שיש/יניב קקון

מי לא מכיר את ביירון קייטי ועבודתה שהעלתה אותה לתודעת הציבור בזכות האמירה “לאהוב את מה שיש” המשמשת כפנס לאלו הצועדים בנתיב עבודתה.
אבל מה עושים כשאין אהבה ואין יכולת לאהוב את מה שיש כמו אמא שאיבדה את בנה הקטן, או נער שראה את אימו נרצחת על ידי אביו. אז מאיפה מגיע הכוח למצוא אהבה וקבלת המציאות? לנשום את מה שיש !

הסיבה העיקרית בגללה אנו תקועים עם רגשות בתוכנו היא שאנו מסרבים לחוות אותן. אנו מסרבים לחוות רגש שעולה בנו בצורתו הכי פשוטה והטהורה.
אין אני מתכוון ב”להיתבונן” על הרגש כפי שמציעות טכניקות מדיטציה רבות בארץ או בעולם אלא להיות הרגש אותו אנו דוחים, לנשום אותו לתוכנו ולהסכים לאפשר לו למלא כל תא ותא בגופינו עד שלא נהייה דבר למעט אותו רגש.
כאשר מציפה אותנו הרגשה נעימה אנו מוכנים להיפתח ולאפשר לחוות אותה אולם כאשר מציף אותנו רגש “לא נעים” כמו פחד, אשמה, כאב, צער, פרידה אנו נאטמים בצורה מסתגרת ומסרבים לחוות, או במילים אחרות מסרבים לחיות באותו רגע.

במהלך סשן נשימות אנו מציפים את הגוף בחמצן – באנרגיה – בחיים. על- ידי הגברת קצב הנשימה (נשימה מהירה יותר) ועומק הנשימה, תוך שאנו יוצרים רצף בין שאיפה לנשיפה, החיים מתחילים “לשוחח” עימנו, בדרכם שלהם.

היכולת לחוות את עצמי מתחילה במקום בו אני מסכים להרגיש את כל מה שעולה בי.

שוב חשוב לציין כי להבדיל ממדיטציות אחרות בהן אני מתבונן בכל מה שעולה הרי ש”בנשימה המעגלית” (”ריברסינג”) אני לא מסתפק בהתבוננות, אלא נושם את כל מה שעולה, “טורף” את מה שעולה, “שותה” עד שאין כבר מי “ששותה” את מה שעולה אלא יש רק מה שעלה. הבונוס בהסכמה לחוות זאת היא טרנספורמציה של אותה אנרגיה לאנרגיה אחרת המכונה אהבה, המלווה בתחושות היטמעות, התפשטות, התרחבות ועונג.

אם לפני כן ציינתי כי הנטייה שלנו היא להתרחב איפה שנעים, אז הייתי מגזים ואומר שהרבה מאד אנשים לא מסוגלים לעשות זאת גם את זה. כמו לדוגמא לחוות עונג במלואו. בסדנאות ועבודה עם אנשים גיליתי כמה הרבה אנשים שומרים על הרגשה זו לעצמם, מתענגים בשקט שהעולם לא ישמע אותם.
כמה מאיתנו מתקפלים רגע לפני השפיכה וכמה בדיוק באותו רגע מתרחבים? מי שמתרחב באותו רגע לא יכול להישאר אדיש, לצרוח בקול מאופק, או מיד לאחר מכן לחזור לתכנונים שהיו בראש לפני שהלב נפתח והראש התרוקן.

אז איך מתרחבים? איך מאפשרים לכל רגש להיחוות דרכינו בצורה הכי מלאה עד שלא יישאר ממנו זכר, עד שהחוויה תמוצה לחלוטין. התשובה היא הנשימה. הכול מתחיל בה והכול מסתיים בה.

כשאני נושם, הכלי שבי מתרחב ויש יותר מקום ליותר חיים להיכנס. המיכל יכול להכיל יותר. כשאני מפסיק לנשום או נושם נשימה לא מלאה, הכלי נשאר קטן ויש סיכוי שאצא מסשן הנשימות עם תחושת מועקה. ממש כמו רכיבה על אופניים בירידה, אם נלחץ על המעצור נתהפך אולם אם נאיץ לא נתהפך. להאיץ יותר משמע לנשום עמוק יותר ובכך להתרחב בדיוק איפה שאני רגיל להתכווץ בחיים. כך אוכל לקבל את מה שיש – רק אם אסכים לחוות את מה שיש.

בעבודתי עם חולים סופניים גיליתי כי משפחות הנפטר או האדם הקרוב לנפטר נותרו למשך שנים תקועים עם אותו צער. כאשר אני משוחח עימם אני מגלה כי אין באמת התאבלות אמיתית. שהרי להתאבל עד הסוף ולחוות את הכאב עד הסוף יביאו לפרידה מהמת, ועדיין עמוק בתוכנו יש משהו שלא מסכים להיפרד. כאשר אני מזהה מקום בתוכי שלא רוצה להיפרד קל יותר לקבל את המציאות ואז לאהוב את מה שיש. אבל אם אני מסרב לראות זאת, אז אני חי כל הזמן בתחושה של אבל וכאב, אבל לא באמת מתאבל ולא באמת כואב את הכאב. כשאני אומר זאת למתאבל אז התגובה הראשונית היא שזה לא יכול להיות. הרי הוא בחוויה שלו מסתובב כל רגע עם התחושה של האבל והכאב. אולם יש שם משהו שלא באמת מוכן לכאוב עד הסוף.

כך גם עם רגש האשמה. רוב האנשים מסרבים לחוות רגש זה בעיקר בשני אופנים :
האחד על ידי זה שאנו אומרים “זה לא אני שאשם זה הוא …” היינו, מסירים אחריות מאיתנו.
האחר על ידי שנאמר “נכון, אני אשם זה באמת לא היה בסדר מצידי”, “לא הייתי צריך לעשות זאת” “איזה אידיוט הייתי” ועוד משפטים מבקרים…
בשני המקרים אנו נמנעים מלחוות רגש כה פשוט. (על כך הרחיב אמיתי מגד במאמרו על אשמה, והתנסותו בעבודה עם נשים שחוו התעללות מינית).

אינני נדרש לאהוב באופן אקטיבי את מה שעולה בי, אלא רק להסכים לעבור דרך משהו אשר מולו אני רגיל להתקפל ולהתכווץ ולספר לעצמי סיפורים, בשירות הרצון לא לחוות. אם רק נסכים לא לאהוב את מה שיש אלא להיות את מה שיש, על ידי שננשום את מה שיש בכל רגע לתוכנו, אז האהבה תחשוף עצמה.

יש הבדל בין החוויה של להיות עם רגש או תחושה לבין החוויה של לנשום רגש או תחושה. כאשר אני נושם את מה שיש ..אני מה שיש .

סגור לתגובות.