על הקשר בין נשימה למוות/יניב קקון

מה הקשר בין נשיפה למוות?
למה הנשיפה מקבלת פחות מקום מהשאיפה. מה באמת קורה כאשר אני שואף או נושף.

נכון שברור לכולנו כי כאשר הנשימה פוסקת אנו מתים ולכאורה קשר הדוק זה בין הנשימה למוות ברור ואין עוד מה להוסיף בנדון אולם, אם נעמיק קצת יותר בשאלה נגלה הרבה יותר מקשר פשוט זה.
במהלך היום אנו אמנם לא מפסיקים לנשום אך אנו נושמים כמות כה קטנה של אוויר כ-30%-40% ממה שאנו מסוגלים לנשום מה שאומר שאנו לא מתים לגמריי, לגוף אינטילגנציה משלו המחזיקה אותנו עדיין בחיים אך האם זה מספיק באמת כדיי “לחיות”?

עלמנת לענות על כך יש לשאול תחילה מה זה באמת לחיות? אז כשאני אומר לחיות אני מתכוון לחיות את החיים ללא התפשרויות מתוך תשוקה מבלי להתקמצן באהבה שלי. האופן בו אנו נושמים כיום בהחלט לא מוביל אותנו לחיים כאלו, למעשה אם אפשר לומר אנו “חצי חיים”, בדיוק כפי שאנו “חצי נושמים“.

שעה שכל הזמן ניתן דגש רב ל”שאיפה” ואנו מוקפים בכל מיני אמירות כמו “אחי תנשום” , “קח אוויר” או סטיקר על פיאסטה ישנה שעוצרת ברמזור עליה כתוב “תנשום”, לא ניתנת שימת לב זהה ל”נשיפה”. את רב האנשים ששאלתי את השאלה “מה זה אומר להם לנשום?”, המילה נשימה העלתה קודם קונוטציה של הכנסת אוויר פנימה, היה קל יותר לראות בחשיבות הכנסת האוויר לגוף.

כך גם בשעת סשן נשימות יש משהו יותר אקטיבי בפעולה של ה”שאיפה” בעוד ש”הנשיפה” יש בה משהו יותר פסיבי, היא מתרחשת מעצמה.משמעותה העמוקה של ה”נשיפה” היא למות בכל רגע, למות לזהות שלנו, בעוד אנו שומעים כל הזמן בסדנאות רבות או מפי מורים רבים “קחו אוויר התמלאו באהבה” מעטות הפעמים בהן שמעתי “הוציאו אוויר“ “התמוססו”, “העלמו”, “מותו“.

בספרו של המורה אושו die oh yogi die” ” מנתח הוא את כתביו של המורה הטנטרי Gorakh Nath ומוזכר שם סיפור בו אחד מתלמידיו של “גוראק” מבקש להתאבד ואילו גוראק לועג לתלמידו ושאל אותו האם הוא באמת מוכן למות, ואילו התלמיד כמובן עונה כן. ואז אומר “גוראק” מוות אמיתי לא מתרחש אם נהרוג את גופינו הפיזי, אם נתלה עצמינו או נשליך את גופינו מצוק גבוה ולכן אומר גוראק לתלמידו אם באמת אתה מוכן למות אז גש אליי ושהה עימי ולמד כיצד רק מוות של האגו יביא למוות אמיתי, אחרת כל מוות אחר הינו אשלייתי וחסר משמעות ויביא ללידה נוספת אל הסבל האנושי .

כך כאשר אנו מוכנים למות לכל רגע אין אפשרות אחרת אלא לחיות במלוא העוצמה כל רגע הבא אחריו . בדיוק כמו הנשימה ,בכל “שאיפה” אנו מכניסים חיים ובכל “נשיפה” משחררים אותם ללא אחיזה בהם. חיים ומתים כאחד לכל רגע. זה בדיוק מה שאני מתרגל בשנים האחרונות בעבודתי עם נשימה מעגלית (ריברסינג) כמטפל בנשימה.

זכור לי אותו לילה במונית מרישיקש לשדה התעופה כשעזבתי את הודו לאחר שהייה של שנה ורבע עם אשתי הבנתי שיותר לא אאלץ להיזהר מחרא של פרות ברחוב, לא אראה יותר את קרנבל הרחוב היומי ברחוב ההודי מלא ניחוחות וצבעים וצעקות אולם, משהו בי ביקש אז למות לכל התקופה הזו, לומר לה שלום יפה ולהודות לה. כששבנו לארץ היה נורא מוזר לשמוע את השאלה הנשאלת לרב עם מבט מנחם “נו מתאקלמים?” , אך לא היתה בי תחושה של התאקלמות. התאקלמות מתרחשת כאשר אני מנסה לשחרר משהו מהעבר ולהכניס מצב חדש לחיים אך זנבו של העבר עדיין מחובר אליי. במקרה שלי באופן מפתיע היתה תחושה של מוות לאותה תקופה להבדיל משחרור של משהו ישן המתרחש בתהליך מתמשך אותו מכנים “התאקלמות”, כאילו לא נסעתי כלל להודו למרות שהייתה זו חוויה עמוקה המלווה אותי. היה מוזר ומרוחק לשמוע התרפקויות עבר מאנשים על הימים בגסט האוס בפושקאר. אין זה אומר שהודו מתה בתוכי נהפוכו, היא חיה ופומעת אולם התקופה ההיא כבר הייתה.

מה יותר מפחיד למות או לחיות?
את התשובה לכך קיבלתי בשעת נהיגה לאחר שיצאתי משיעור הריקוד הראשון שלי בגיל 32 (כשעד אז הייתי מאותם רקדנים הקרויים “מסמנים” שעומדים באותו מקום ונעים בתנועות סימון עם ידיים תפוסות בסיגרייה או משקה) כאשר חשתי בתחושה עוצמתית שמילאה אותי באהבה והודייה למתנה הזו שנקראת “חיים” ובעודי חוצה את צומת ארלוזורוב דרך נמיר הבנתי מייד הבנה עמוקה כי אנני מפחד מהמוות שהריי, איך אפשר לפחד ממשהו שאני לא יודע ולא מכיר, כלומר ממה יש לפחד אם אני לא מכיר את הדבר ממנו אני מפחד אז התשובה המוכרת היא כי אנחנו מפחדים מ”הלא ידוע”, אך אני אומר אחרת !

אם נחקור לעומק שאלה זו נגלה כי אנו מפחדים “ת מ י ד” מהידוע או אם לתקן מפחדים “לאבד” את מה שכבר ידוע. יש אחיזה במוכר וזו ההבנה שנפלה לי. אני לא מפחד למות אני מפחד לחיות. כי אם אחיה באמת את חיי עם אותה תחושה של אושר שגאתה בי בשעת הנהיגה אז מה יהיה כשכל זה יגמר כשיבוא יום אחד ולא יהיו יותר עצים, שמש, חברים יקרים, משפחה אוהבת והיצור הזה שאני פוגש כל בוקר מול המראה מצחצח שניים, מה יהיה אז? ולכן מחשש לאבד את היופי הזה אז השכל לוקח החלטה שהיא לחיות את החיים ב”הילוך נמוך” על מנת שהאובדן בשעת המוות לא יהיה כה גדול.

כשקראתי את הספר “לילות פרא” של המורה דויד דיידה (תרגום לעברית אוהד אזרחי) הבנתי מה עולל המורה לתלמיד. תחילה לא הבנתי למה המורה מציע לתלמיד להניח לקשר עם בת זוגו הנוכחית למרות שאין סיבה הגיונית לכך. אך עם הירהוריי בדבריי המורה הבנתי מדוע ביקש ממנו “למות” לדבר הכי יקר לו. האם מישהו מאיתנו ניסה לעשות זאת פעם בחייו למות למשהו כה יקר לנו? לדבר הזה שאנו כה אוחזים בו ותלויים בו. האם ניסינו לשמוט לחלוטין משהו בחיינו?

בזמן שהותי בקלאב מד הרוחני בפונה שבהודו הכרתי אנשים המכנים עצמם טנטריים האומרים כי “החוכמה היא לחיות פה בעולם הזה ולהיות רוחני ולא במערה ” אז אני מסכים שיש משהו בדברם אך האם אותם אילו ניסו פעם בחייהם למות לתענוגות שמציע אותו עולם “מחוץ למערה” או שמא קשה לוותר עליהם ולכן הבחירה לחיות לצידם ולטעון כי לא חוכמה לגור במערה. מתי באמת בחנו אמירה זו ?

לא פשוט למות זה נראה הדבר הכי קל בעולם אולם לא כך בדיוק כפי שלא פשוט להיוולד.

אולם גם למוות אפשר להיקשר כלומר, אפשר לראות כיצד אנשים במהלך סשן נשימה לאחר שכבר “מתו” לדברים רבים מחייהם רוצים רק להישאר בחלל הזה במקום הנעים הזה להיעלם מעלה מעלה אך גם לזה באיזה שלב יש למות על מנת לאפשר חיים.

השקפת מדענים במאה האחרונה היא, שאורך החיים של בן אדם יכול להגיע ליותר מ-300 שנה באופן תאורטי. בהתאמה להשקפה זו יש מדענים שטוענים שללב יש קוד ביולוגי הקשור למספר פעימות פוטנציאלי שהלב יכול לבצע. במציאות שריר הלב של בני אדם אפילו לא מתקרב לפוטנציאל אורך החיים שלו. בנוסף, ניתן להבין שלשריר הלב יש אורך חיים סופי מוגדר ובאופן יחסי זהה לכל בעלי החיים מבחינת סדר גודל, לדוגמא לחולדה 465 מליון פעימות בחיים, לפיל 2073 מליון פעימות לכל תקופת החיים ולאדם 2540 מליון פעימות לכל תקופת החיים.
כך לגביי נשימה נמצא כי הגברת הנשימה גורמת לתהליך התחמצנות מהיר בגוף מה שמאיץ את תהליך המיתה. אז האם זה אומר שככל שאני נושם כך אני מקדם את תהליך המיתה שלי? אז מה המסר לא לנשום כי כך אמות מהר יותר? לא המסר אינו כזה לחלוטין.
ראשית אין אנו עוסקים באורך החיים אלא בעומק החיים לא מעניין אותי לחיות 100 שנה בסבל בדיוק כפי שאין אני מעוניין להיות “נושם טוב” יותר במהלך סשן נשימה או מודט טוב יותר כי כמו כולם אני רוצה “להשתחרר“.
גם זו שאלה לבחינה עד כמה אני באמת רוצה להשתחרר שאילו באמת רציתי הייתי כבר משתחרר.
אפילו למודעים שביננו קשה למות באמת, מפחיד למות ליצור הזה שאנו תופסים אותו כ”אני” שהסביבה מזהה וקוראת לו על פי השם שקיבל מהוריו.

שנית איכות הנשימה אותה אנו מתרגלים בסשן נשימות הינה בחיבור שבה כלומר, אין קיטועים בין השאיפה לנשיפה אלא יש חיבור בניהם יש המשך ישיר. אין הפרדה בין השאיפה לנשיפה בדיוק כפי שאין הפרדה בין החיים למוות, אותה הפרדה אשלייתית הנעשית במוחינו. חלק לבטח מכיר את ההרגשה הזו שהציפה אותם אפילו למס’ דקות של עילוי של HIGH של אושר שלא ניתן לתיאור במהלך מסיבה, טקס, או רגע אחר כאשר מיד עם תחושה זו מגיעה תחושה של פחד בחזה או תחושה של מוות, וזאת כי תמיד כאשר נחוש שאנו “חיים” באמת ברגע מסוים כלומר תחושה שאנחנו נוגעים במקור של החיים או יותר מכך שאנחנו המקור של החיים, מיד תעלה תחושת פירפור בבטן שחשה גם את המוות וזאת כי אין באמת הפרדה בין השניים. אנו נוטים וטועים להתייחס לחיינו כך שכשאני חי אני לא מת וההיפך אולם, לחיות באמת זה לחוות את שניהם יחד, הן את תחושת המוות והן את תחושת החיים ושוב בדיוק כמו בנשימה.

בנוסף, במהלך סשן הנשימה אנו לומדים לנשום עמוק יותר ומאפשרים לאנרגיה לחלחל למקומות חדשים בגוף שלא ידעה עוד.

תירגול הנשימה המעגלית (”ריברסינג”)עם שימת הדגש על הנשיפה מזמין אותנו בכל רגע למות לזהות שלנו למי שאנו חושבים שאנחנו.
היום מזמן לנו בכל רגע הזדמנויות “למות” לדוגמא כאשר אנו יושבים במעגל הכרות בדרך כלל בסדנאות בה המשתתפים נדרשים להציג עצמם, בידקו עצמכם האם אתם תיכננתם תשובה כיצד להציג את עצמכם לכשיגיע תורכם או עניתם מהרגע ממקום ריק לחלוטין. אני זוכר עצמי בסיטואציות זהות בהן המתנתי לתורי וכבר ידעתי או תרגלתי מה אני הולך לומר אך כשמתתי לכל רעיון או תיאור של עצמי יצא מפי משהו חדש טרי עם ניחוח אחר.

קושי נוסף שמערים עלינו הניסיון למות מגיעה מהסביבה. הסביבה איננה תומכת במותינו לזהותינו, חבר קרוב ינסה אותנו כל הזמן במטרה לשמר בעיניו את הדימוי שיש לו עלינו. אם החבר מכיר אותי כאדם מפוזר המתעורר מאוחר יהיה לו קשה השינוי שחל בי פתאום כאדם מסודר המתעורר מוקדם. לסביבה יש קושי לקבל שינוי, אני משלים משבצת במוחו של אותו חבר או אם אני יותר שקט או פחות לוקח תפקיד של מצחיק שהיתרגלתי לקחת משך שנים, פתאום לסביבה קשה עם זה ההורים אפילו יכולים להילחץ מכך (”הוא יותר מופנם לאחרונה”) למרות שאינם יודעים כי עד כה אותו מצחיק היה עוד מסיכה לקבל את אהבת הח’ברה.

אנו כל הזמן ממלאים תפקידים גם כאלו שאנו לוקחים על עצמינו וגם כאלו שהסביבה מדביקה לנו אולם, בתרגול הפשוט הזה של לחיות ולמות במהלך הנשימה אנו משחררים כל דמות שלנו, אנחנו יכולים להיות הכל אבל אנחנו בעצם כלום, לכאורה סתירה , אך לא!.
כמו שאמר לי פעם משהו חילוני ממשפחתי “אתה לא דתי ולא חילוני” ובאמת כך זה הדתיים אומרים שאני חילוני וחילוניים אומרים שאני דתי. הסביבה כל הזמן עסוקה בלהגדיר אותנו, גם אנחנו כל הזמן עסוקים בלהגדיר את הסביבה ולתאר את המציאות במקום לנשום את יופיו של הנוף, מייד יוצא משפט כמו “איזה נוף ואוו” במקום לחוות את הנוף אנו מתארים אותו. זוג יוצא מארוחת ערב של חברים ובדרך חזרה מתאר את הערב ואיך שהחבר ההוא ניגן יפה ואיך שההוא השתנה וזאת במקום למות לאותה ארוחה שכבר איננה עימם, אך החזרה לשם נובעת אך ורק מהעובדה שבזמן שהיו שם לא חיו באמת כלומר אם אני חי כל סיטואציה עד מיצוי מלא למה לי לשוב אליה.

אז בכל נשיפה חשוב למות לכל זהות שעולה בנו אפילו לאותו יצור שנושם כעת על המזרון במהלך הסשן עד שאין מישהו שנושם בכלל, אלא יש איזה יצור מונשם. כלומר תמיד יש אדם שתופס עצמו בתוכי אני מטפל, אני זכר, אני כך וכך…. אך אם נצמדים אל אותו יצור מזהה ושוהים עימו או לדוגמא מהרהרים בשאלה “מה זה אומר לי שיום אחד אני ימות” מי הוא אותו אחד שימות אלו הן שאלות המקרבות אותי לאותו אחד המזוהה עם עצמו וכך הלאה “מיהו אותו אחד שמודט כעת שיושב עם 4 כריות מסביבו בפינה של החדר החשוך ?”או האם אני מסוגל לזהות אותו ומי אותו אחד שכעת זיהה את זה שזיהה את המודט היושב בחדר או הנושם.
אין תשובה לשאלות אלו, השהייה עם השאלה היא העיקר, התשובה אם אפשר לקרוא לה כך לא מגיעה בצורה מוכרת שפתית….אך אני כן יודע כי הניתוק הזה מהמזהה מתאפשר באמצעות הכלי הכה ראשוני הזה של הנשימה או אם נדייק הנשיפה.

לכן אדם המוכן לחיות הוא אדם המוכן למות בכל רגע.

ימהרו מייד המבקרים ויאמרו איך אפשר למות בכל רגע בלי לתכנן כלום מה כל האימרות שנטי האלו של הכל מאן אלללה ? אז ראשית אין משתמע מכל הנאמר כי אין לתכנן כלום מראש או להתכונן למשהו גם נגן מתאמן לקראת הופעתו אולם, אומן ולא סתם נגן הוא זה שברגע שהוא עולה לבמה הוא שוכח את כל מה שתירגל ומאפשר ליצירה לצאת ממנו.
לדוגמא במסורת הזן על תלמיד המבקש לנגן ללמוד לנגן במשך 10 שנים כאשר בסופם עליו לעזוב את הכלי ולא לנגן בו 10 שנים ואף לשכוח את מה שלמד ורק אחר כך לשוב ולנגן בו שוב. רק כך הופך התלמיד לאומן בכלי שהיצירה יוצאת ממנו.

החיים כואבים אך ההחלטה לנשום מול אותו כאב היא לבחור לחיות באותו רגע וההחלטה לנשוף את אותו כאב היא למות לו ולא להזדהות עימו.
כך הטכניקה הזו של נשימה מעגלית שלא רק שמסירה את החוצץ שהמצאנו בין החיים למוות ומראה לנו שאחד הם, אלא היא מסייעת לנו לחיות את החיים ולאפשר להם ללכת, לשאוף שאיפה עמוקה להכניס את כל היקום לבטן ולבית החזה אך לא לשכוח גם לשחרר אותו. כמו כל סיטואציה בחיים לרקוד עד כלות במסיבה אך לדעת גם מתי המסיבה מוצתה ולהמשיך הלאה, מתי “הערב” נגמר ואני “חותך” לישון.
קל למות אם חיינו עד לאותו רגע וקל לחיות אם מתים לכל רגע ולא סוחבים איתנו משקל שאז “כבד” לחיות.

אני לעומת זאת עדיין עדיין לא בחרתי למות לחלוטין אך למדתי לכבד את פחדיי ואת השתוקקותי “למוות טוטאלי”, ולא להאיץ בתהליך ולהביט במציאות ולקבל זאת כי יותר משאני רוצה למות אני כנראה רוצה יותר :

לא להשתנות מול אמא,

לא ליצור זיעזוע ביחסים שלי עם קרוביי,

לא לאבד את תחושת העונג וההשתוקקות לה,

אני מפחד שלא יהיה מי שיהנה מאותה הצלחה של זה שהחליט “למות” לכל זהות,

אני חושש ש”ימיי הסתאלבט” יסתיימו

אני כנראה רוצה יותר להמשיך להרגיש מיוחד

סגור לתגובות.