מהיכן מגיעה ההשראה

eitan5יצאתי לחקור את השאלה הזו דרך 6 אמנים שהתמסרו לחלוטין לאמנות שלהם, כאשר המאמר הראשון מתוך הסדרה היה עם חברי איתן קדמי: צייר, פסל ואמן מנדלות, עמו ביקשתי להבין, מאין נובעת היצירה ומה מאפיין את המקור ממנו היא נובעת:

לפני שנתחיל לחקור, חשוב לי להקדים ולשתף איך עבורי מתקשרת החוויה של הנשימה עם השראה:

החוויה שלי הרבה מאד פעמים כאשר נשמתי עם עצמי או לאחר טיפול, הייתה מלווה בתחושה של יש לי הרבה רצון לעשות, לפעול, לחדש ולא משנה מה. אני אפילו זוכר פעם מטופל שיצא מטיפול וחווה חוויה משמעותית חיובית סוערת של שחרור ריגשי בתום הסשן מה שהוביל אותו לתחושה של "אני חייב לעשות משהו". אז הוא הגיע לביתו, לקח את מכונת התספורת שלו וקיצץ את שערו. נשמע הזוי? מצחיק? אבל מבחינתי זה היה אקט סימבולי עבור המטופל של "משהו צריך להיעשות בחיי"  וכרגע התספורת הייתה הביטוי של זה. בפועל הוא יזם שיחה משמעותית עם בת זוגו לגבי הזוגיות שלה, והבין שה"בית"-אישה-ילדים הוא משהו שהוא מתכוון להילחם עליו בחזרה.

אז נסכם בזה שאחרי שנשמתי ודרך הנשימה שיחררתי מתח, איפשרתי לדברים להיתבטא בתוכי. בנוסף, מיד לאחר מכן עלה צורך בפעולה, בעשייה.

אז האם השראה מגיעה מתוך שקט והמפגש עמו, מתוך סערה או מתוך השקט שאחרי הסערה?

בדקתי עם חברי איתן קדמי שאלה זו ושאלה נוספת:
איזו סביבה תומכת יותר בהשראה סביבה קהילתית או סביבה מבודדת?

איתן: אני כמה לחיי קהילה משותפים בהם אפשר ליצור יחד, זו מבחינתי הכמיהה הכי עמוקה שלי, וגם לחיות יחד באותו מקום גאוגרפי עם אנשים שעוסקים באמנות מרפאת.

יחד עם זאת, אני לא רואה את היצירה שלי מתוך מגע עם אנשים. היצירה שלי מגיעה מתוך התבוננות בעולם. אני נכנס לחלל פנימי בועתי כשאני יוצר. אני לא מרגיש בשיתוף שזה המקור להשראה שלי.

מקומות כואבים, תשוקתיים הדרך היחידה שיהיה בהם שקט זה שאני אצור.

בתקופה שפיסלתי הרגשתי שיש לי קול ליד האוזן השמאלית שמדבר אלי ואומר לי לעשות את הפסל הזה. לפעמים זה הכרח זה לא משהו נעים .. כי זה ממש דוחף אותי לעשות את זה…זה סוג של  ד ח ף . אין שם הרבה ברירה. האמנות היא הדבר הכי חשוב לי בחיי והפחד הכי גדול הוא שיהיה לי משהו שימנע ממני לעשות אותה.

זה נשמע רומנטי שיש השראה ובתוכה אני יוצר. אבל הרבה פעמים זה לא כיף, זה צורך. משהו שאם לא אעשה אותו לא אוכל לחיות.

בנוסף, דרך הציור אני נפגש הכי עמוק עם הבחוץ. אני לא ארגיש את האינטמיות העמוקה הזו אם לא אצייר אותך או את העולם .

יניב: אז הרגע בו אני רוצה לצייר משהו מגיע לא ממקום שקט אלא ממקום מבעבע והאם זה אותו דבר עם ציור המנדלות?

איתן: כן . הפיסול זה מאד מקום של "ביעבוע". כשאני הולך לפסל אני רואה את הפסל. במנדלה זו השראה אחרת. אני לא רואה את זה לפני כן, זה תהליך אחר. אני נכנס למקור של איזו נביעה ואני נח שם. יש שם מנוחה.

יניב: שתיהן יצירות עבורך הציור/פיסול וגם המנדלות?

איתן: בהחלט. זה רק מגיע ממקום אחר של הנפש. מנדלה זה כמו מקום להיות בו ואתה נח בו ואין דבר ברור לאן זה מוביל. זו לא השראה שאני חייב לעשות . אני פשוט מניח עצמי במקום בו הדברים יקרו.

יניב: ושם זה תמיד נעים וטוב.

איתן: כן תמיד נעים שם. זו השראה יותר שקטה, רגועה. זה מתפתח בצורה טבעית. לא כמו ציור שאני רואה אותך אז אתה מביא לי את ההשראה או אם אצייר נוף. מנדלה זה יותר תרגילים של הנפש.

יניב: אבל עדיין יש שם נביעה.

איתן: נכון, אבל אחרת. הנביעה של המנדלה כל הזמן מתרחשת וקיימת.

תראה אנחנו כל רגע בנביעה. כל רגע הוא רגע חדש לא דומה לקודמו. זה רק להיפתח לתוך זה להבין שזה פשוט ככה… והמנדלה מפתחת את זה . "הרגע הזה לא יחזור לעולם."

יניב: ואיך התחושה בסיום?

איתן: בפסל ובציור התחושה היא של עשיתי זאת (מוציא אוויר בתחושת הקלה) המנדלה היא לא באמת מסתיימת.

יניב: תודה איתן.
4photos4slider

אז נסכם לרגע: השראה יכולה לנבוע ממקור של כאב, תשוקה, כעס. אולם, לעיתים כמו במנדלה שמאד דומה לנשימה. המרחב של ההשראה דווקא נובע מתוך השקט, מתוך המנוחה. בנשימה אנו מתרוקנים. רגש משתחרר ואז נוצר שקט ממנו עולה קול חדש שטרם שמעתי והכרתי בי או רעיון יצירתי. כך גם במנדלה יש פעולה ואז אני נח עד שמגיע הדבר הבא, היד מרימה את הצבע הבא ושוב יש פעולה ושוב נסיגה. השקט מוביל את הצעד הבא.

יחד עם זאת, בחיים שלי דווקא הרגעים של היצירה נבעו מתוך צורך, מתוך תחושה של פחד. אפילו קול חסר אונים שאומר "אין לי מושג מה לעשות". ואז משהו פנימי מתגייס ומוצא פתרון יצירתי שמוביל לעשייה חדשה.

גיליתי שיש בי פחד להישאר ולחיות כל הזמן במרחב הזה שנדרש ליצור כל הזמן. המרחב הזה מחייה, מעורר תשוקה לחיים, טעם. אבל החיים בצל המרחב הזה מלווים ברגעי פחד וכמיהה אשלייתית למקום בטוח שבו ארים רגליים, אנוח על זרי דפנה, תהיה לי הכנסה קבועה שתביא לי שקט ואני לא אעשה כלום. ואז מה? מה ידחוף אותי? האם בתוך תוכי עמוק אני רוצה לא ליצור?

שני כוחות מנוגדים פועלים בי:  אחד שרוצה ליצור, לפעול ואחד שרוצה להרים רגליים ולנוח.

גיליתי עוד כי ביצירה, לא רלוונטית השאלה "מה יוצא לי מזה? או "כמה יוצא לי מזה?" אני פשוט יוצר ויוצר. פולט החוצה לעולם את היצירה שלי כמו מכונה שלא מפסיקה. התנועה מזינה את המקום היוצר שבי. כשיש עצירה מגיעה תקיעות. אני כל הזמן יוצר עם מה שנקרא לדרכי ועם מי שנקרא לדרכי.

אז האם השראה מגיעה ממקום סוער ומבעבע, מתוך שקט ומנוחה או מתוך צורך ופחד?
אולי גם וגם וגם.

arrow

את השאלה נמשיך ונחקור במסגרת 4 מפגשים חווייתיים שונים. המפגש הראשון מתוך הסדרה יהיה בנושא "נשימנדלה" יחד עם יניב קקון ועם איתן קדמי. יום ה' 26/12 שעה 19:00 האחים מסלוויטה 7 ת"א. פרטים בדף הארוע או בפייסבוק  או בטלפון : 058-6638963 אלינה.

מוזמנים לבדוק, לנשום, לצייר, לנוח, לפקוח עיניים ולהיפתח לתוך הנביעה שכבר סביבינו.

המפגש השני עם שיר סופר בנושא "נשימה קערות טיבטיות וצלילים עלאיים". במאמר הבא אראיין את שיר, ויחד נמשיך לחקור את השאלה.

סגור לתגובות.