רק להקשיב זה הכל / יניב קקון

"אני מרגיש שיש לי טראומה עמוקה ואני רוצה להגיע אליה דרך הנשימה. ניסיתי הכל ועדיין יש שם משהו שאני לא מגיע אליו. אני מרגיש שאני צריך "משהו אחר". משהו שעוד לא הכרתי כדי להגיע לעומק הזה…אתה יכול לעזור לי?…" לא מעט פעמים אני מקבל שיחת טלפון שנפתחת במילים כאלו. מי שמטפל יבין אותי מיד, עד כמה מלחיץ לפתוח ככה את שיחה עם אדם שמעוניין לפגוש אותי. וכיצד כובד משקלה של "האחריות" מתחיל להכביד על הכתפיים שלי.

לאחר הפגישה, החוויה של המטופל היא לרוב "וואלה זה היה פשוט יותר ממה שחשבתי"… או " אני מבין למה אתם קוראים לעצמכם "פשטות"  או "לא הרגשתי את ה"פיצוץ" שייחלתי לו אבל משהו קטן זז".

כמעט בכל המקרים האלו יצא לי לפגוש תופעה מעניינת שרציתי לשתף אתכם בה.

כשאני מבקש לחפור פנימה לתוך עברי כדי לתקן משהו, אני בעצם תולה את המצוקה של היום בחיי באיזה משהו לא ידוע, מעורפל. אולי איזו טראומה מחדר הלידה של אמי, אולי אני גלגול נשמה של איזה נרדף בפרעות של המהפיכה הצרפתית ועוד רעיונות כאלו, שאני לא שולל אותם.

אבל מה שאני פוגש זה אדם שלא מבסוט ממה שיש כיום בחייו, ומחפש סיבה להצדיק את זה בצורה של "איזו טראומה מהעבר אחראית לזה", במקום רק להקשיב למצוקה כיום.

במילים אחרות, מה שבעצם חשוב, זה שהיום יש מצב נתון או אם לדייק, יש בתוכי מקום או חלק שחש תקוע וכל מה שהוא רוצה זה שאני י ע צ ו ר לרגע ורק אקשיב לו.

רק להקשיב זה הכל…

איך עושים את זה? זו כבר שאלה אחרת. אני וחן מסייעים לאנשים לפתח בם את המיומנות הזו במהלך השנה, בתהליכים שאנחנו עוברים איתם.

אבל כן רק להקשיב. בסטאז' האחרון של תלמידי שנה א' של התכנית להכשרת מטפלים בנשימה והתמקדות, הגיעה אישה בשנות ה-40 פלוס לחייה והחלה לנשום. כאשר לאורך כל הסשן הבטן שלה הייתה נפוחה וקשה וכל הזמן, תוך כדי הנשימות, יצאו לה גרפסים ללא הפסקה בפרקי זמן של 5 שניות בין אחד לשני. אני אישית מעולם לא נתקלתי בתופעה הזו וניכנסתי לפורומים לראות אם מישהו נתקל בכזה דבר. לא מצאתי מאום. במפגש השלישי שלה החלטתי לגשת אליה ולהתיישב לידה בזמן שהיא נושמת. הגרפסים יצאו כל 5 שניות וביקשתי ממנה להאט את הנשימה. היא אמרה "אבל למה? הגרפסים משחררים לי את התקיעות בבטן, זה עושה לי טוב". בקשתי ממנה לזרום איתי לרגע ולנסות משהו חדש. בקשתי ממנה להפסיק לנשום באופן מכוון לרגע ורק (שימו לב!!) "לתאר" את מה שיש לה בבטן. לפתע הרעש של הנשימות החזקות והגרפסים פסק והיה שקט בחדר. היא התחילה לתאר. "זה כמו צינור שיש בתוכו ניילון מקומט"….התיאור הרגיש מאד אותנטי. כעבור לא יותר מדקה 1 שהיא מתארת את התחושה בבטן, לפתע גל של בכי שטף אותה והיא יכלה לדבר את המקום העייף בתוכה שרק רצה לצעוק "אין לי כוח". "אני עייפה".

הסיפור הזה מוביל אותי לכך שאם ניכנס אליכם מטופל שנותן לכם את התחושה שהוא ניסה הכל וכלום לא עזר וכעת כל הזרקורים מופנים אליכם. תבינו מיד שהדרך אל ליבו פשוטה יותר ממה שנראה לכם וממה שנראה לו. אין צורך להגיע לטראומה מגלגול קודם. רק לעצור ולהקשיב בשלב הראשון לתחושות של הגוף. תבקשו ממנו לתאר את התחושה, ורק אז להזמין אותו לנשום ולהתרחב בתוכה.

כשאני מנסה לחטט בעבר כדי למצוא פתרון, זה סימן עבורי שאני לא מקשיב למשהו חשוב יותר בתוכי היום.

סגור לתגובות.