לנוע את הפילוסופיה של ג'נדלין דרך גוף

קצת אחרי שהתחלתי ללמוד התמקדות, המורה הזכירה בשיעורים את הפילוסופיה של ג'נדלין ואת ה- whole body focusing (wbf). מיד נדלק משהו בתוכי – המקום שיודע, יודע שיש שם משהו בשבילי ועוד יגיע היום ואעמיק בהם, והללו יהפכו להיות אבני דרך משמעותיות הסוללות אותה.

בדיוק אותו מקום שנדלק כששמעתי לראשונה על יוגה ועל התמקדות.

אכן התמזל מזלי והתאפשר לי להעמיק בגישת ה- wbf ובפרויקט המרתק (והגאוני יש לומר) של ג'נדלין: a process model, המביא מודל חלופי לזה שאנו מורגלים אליו, על האופן בו אנו תופסים את העולם ואת הזמן. בשמונה פרקים מעביר אותנו ג'נדלין דרך התהליך אשר עבר הוא עצמו בכתיבת המודל, ולוקח אותנו מהבנה בסיסית של האופן בו צמח חווה את סביבתו ועד להתפתחות השפה האנושית (פלא בפני עצמו), האינטראקציה בין בני אדם, ובסופו של דבר עונה על השאלה: כיצד ההתמקדות היא מן האפשר?

לפי איך שאני מבינה את זה, ההתמקדות היא עדות חיה לפילוסופיה שלו, וזה מבחינתי המקום הנשגב ביותר שפילוסוף יכול להגיע אליו, כשהתאוריה שלו ניתנת ליישום בפרקטיקה מועילה. בעבר רציתי ללמוד "ייעוץ פילוסופי". פילוסופיה ריתקה אותי מאז ומעולם וכך גם האינטראקציה עם בני אדם. חשבתי שאולי שם, בייעוץ הפילוסופי, יימצא החיבור ואוכל ליישם אותו. כשביררתי וקראתי יותר על ייעוץ זה – התאכזבתי. נראה היה ששוב החשיבה האנליטית מנסה לפתור בעיות באופן שאינו נוגע אלא בשכלתנות. אני אוהבת מתמטיקה ואף שנים לימדתי אותה, אך לא אנסה לעזור לאדם להבין את הווייתו (או אמונתו) דרך היסקים לוגיים, הללו לא יסייעו לתהליך התפתחותו.

והנה בא ג'נדלין וכותב ספר פילוסופי אינו פשוט לקריאה, אשר כל מי שינסה להבין ולרדת לעומק הכתוב דרך חשיבתו בלבד, נידון להיכשל. לא פעם כאשר התמקדתי על הכתוב בטקסט, מיד אחר-כך בהמשך הקריאה, המילים ניסחו בדיוק את אשר חוויתי בסשן. כאילו הגוף ידע לאן הדברים ממשיכים. מה גם שכמתמקדת הבנה של הכתוב מהדהדת לי את חווית ההתמקדות לכשעצמה ושופכת עליה אור. וזה כשאני סיימתי רק 3 פרקים ראשונים, בהם ג'נדלין מבסס את המודל הבסיסי, חלופי למודל היחידות.

ג'נדלין מביא התייחסות או הגדרה חדשה למהי סביבה ועל האופן בו לא באמת ניתן לנתק סביבה מגוף וגוף מסביבה. האינטראקציה בין הללו היא מבראשית, היא שזורה מעצם קיומם. לא ארחיב לתוך תפיסה מרתקת זו, שאינה זרה לרבים מאתנו, אך גם איננה אמרה כללית, כגון: הכל אחד או הכל קשור. כתביו של ג'נדלין נפרטים אל דיוקם, כיאה לפילוסוף.

מה שכן אני רוצה לשתף הוא הקשר ההדוק שחשתי בין תפיסה זו של גוף-סביבה, לבין האופן שבו ההתמקדות מיושמת דרך ה- wbf. חשתי ברת מזל על שיש באמתחתי תרגול זה, שכן הוא מחובר לאבני היסוד עליהן מושתת ההתמקדות. ב- wbf אנו רואים חשיבות גדולה ביצירת שדה המרחב בו תתרחש ההתמקדות. כמו היסודות מהם נבנה התהליך הם אותם היסודות של תהליך החיים הגדול. כבר שם – בכניסה למרחב מתאפשרת עבורי התרחבות, יציאה מעצמי. בתוך החיבור בין הגוף השלם שלי לסביבה בה הוא נמצא ברגע זה ממש. הגבול בין השניים לעתים מיטשטש , והמושג "אני" איננו נשאר משהו קבוע וידוע. גוף-סביבה נהיים אחד כתנועה. מתרחשות פעולות משותפות, ולא ניתן לבודד באופן דיכוטומי את עצמי ממה שעוטף אותי. בעצם מתאפשרת נקודת מבט חיצונית, אשר באותה נשימה היא גם פנימית (תרתי משמע¹) .

בפרק 3 מגדיר ג'נדלין מהו אובייקט. בעצם, כל עוד ישנו תהליך חי, לא ניתן לבודד אובייקטים. רק כאשר משהו נקטע, משהו חסר בתוך התהליך ומשום כך התהליך נעצר באיזשהו אופן. רק מעצם חסרונו של הדבר, אפשר להגדירו כאובייקט בפני עצמו. גם כאן מצאתי עוגן לאופן בו אני חווה את ה wbf. כאשר אנו מתחילים את ההתמקדות מתוך אותה התרחבות של גוף-סביבה, ומפתחים מודעות אל הגוף השלם, אין בידוד לחלקים ("משהו בי"). ואז עולה תחושה של כיווץ או תקיעות, משהו שתוקע את הזרימה הטבעית. אנו חווים אותו כשונה ואף זר לעתים, איננו שייך לתחושה הכוללת. זה כאילו מתוך השהייה עם הגוף השלם מתגלים חורים בתוך השלם. בדיוק כמו חסרונו של האובייקט.

כאשר אני ממשיכה לחוש, להיות עם, לאפשר לאותו "חור" להיות נוכח כפי שהוא מספיק זמן, מתחילה גם שם תנועה. אט, אט התקיעות נעה עד שלבסוף מגיעה התחושה שאותו חוסר התמזג עם השלם, אז הוא בעצם כבר איננו. שוב הוא אינו מובדל, אך הוא הניע את התהליך הגדול באופן כזה שלא היה מתרחש בלעדיו. כך אני חווה בהתמקדות כשאני מיישמת אותה ברוח ה wbf, וכך בדיוק אני מבינה את הטקסט של ג'נדלין, כשהוא עצמו כותב על האובייקט, אשר יש לו משמעות עצומה כשהוא פוגש את התהליך.

האופן בו גוף-סביבה מהותיים ל wbf מתבטא גם בהתייחסות למרחב המשותף, זה שבין המתמקד לזה שתומך בו. למרחב משותף זה ישנה משמעות בתוך התהליך האישי (כביכול). הוא משותף מעצם זה שגם כאן האינטראקציה נוכחת ואינה ניתנת להפרדה. מנקודת המבט הפילוסופית, אם אנחנו יוצאים מתוך תפיסת מודל היחידות, מה שקורה אצל המתמקד ואצל המקשיב קורה שם יחד. ב wbf אנו למדים להיעזר במרחב זה ובגופנו שלנו בתוכו כתומכים וכמקשיבים. בכוונתי לכתוב מאמר נוסף על היבט זה. 

¹הנשימה עצמה היא דוגמה לאופן בו לא באמת ניתן להפריד גוף-סביבה. האוויר מחוצה לנו, כביכול, אך אנו נושמים אותו פנימה. אין משמעות לדבר על פעולת הנשימה ללא החמצן כמו גם הריאות וכו'.