ליצור את תבניות חיינו

כמה פעמים ביום אתם מקשיבים לטלפון? לחדשות? לטלביזיה? לילדים שלכם? לפייסבוק? ללקוחות? לרופאים?… וכמה פעמים ביום אתם מקשיבים לגוף שלכם?… במאמר זה אנסה לענות על השאלה הזו ולהסביר מהי בכלל המשמעות של להקשיב לגוף.

אנו חיים בתקופה בה תפקידים ישנים עוברים מן העולם (למשל הסבא החכם "אין חכם כבעל נסיון", ראש השבט, מתגורר בבית אבות, בעצם מוצא מתוך החברה ולא עומד בראשה). קצב השינוי הוא מהיר.

רובנו מנסים לשלא לפגר אחר הטכנולוגיה המתקדמת (עד שמתרגלים לגרסה החדשה של הסלולרי או של מערכת ההפעלה במחשב, כבר יוצאת גרסה חדשה. הילדים הקטנים כבר בקושי יודעים מה לעשות עם עכבר ומקלדת).

אחוז הגירושין הולך וגדל, ואנו מנסים להבין מה הדרך הנכונה לשמור על מערכות היחסים שלנו (כ"כ הרבה גישות לטיפול זוגי, מיני, לאחרונה יש הרבה עניין ושאלה סביב הקונצנזוס של מונוגמיה).

מסורות מאבדות מאחיזתן הבלעדית (יש פתיחות למסורות שונות מכל העולם, אנשים נפתחים לידע ולריטואלים ממסורות המזרח, מהאינדיאנים שבמרכז ודרום אמריקה, ואפילו בתוך היהדות יש זרמים רבים).

הורים מנסים למצוא את האיזון שבין הסמכות ההורית לבין נתינת חופש בחירה לילד (בחירת מסגרת: חינוך דמוקרטי, דיאלוגי, אנתרפוסופי ועוד) והדוגמאות הן עוד רבות.

ככל שהחברה שלנו נהיית יותר פתוחה ופחות סגורה בתוך עצמה (מה שבלתי נמנע בעידן האינטרנט והחשיפה) כך גם נוצר יותר בלבול וחיפוש, כיצד לשמור על הרגשתנו הטובה בתוך החיים המודרניים התובעניים, ולמצוא משמעות לקיומנו כאן.
בתקופה שכזו אנו בעצם מנסים להמציא, לגלות וליצור את הצעדים הבאים של חיינו. רובנו אנשים משכילים, ויש לנו צורך הולך וגדל להיות יצירתיים. ההתמקדות היא סוג של טכניקה המאפשרת לנו להביא את הצעד הבא שלנו בבהירות. כפי שג'נדלין אומר: "אם נקבל את עצמנו ואת זולתנו כיוצרים של תבניות, לא נצטרך עוד לכפות תבניות על עצמנו ועל זולתנו."

דרך ההתמקדות אנו מפסיקים להיות תקועים עם מה שאנו כבר יודעים על עצמנו. משפטים כגון :"אני כזה" "תמיד אני" "אובחנתי כ.." וכו' מקבעים אותנו כתבנית קבועה. בהתמקדות אנו רואים את עצמנו (את היחיד) במונחים של תהליך, של שינוי מתמשך – לא במונחים של פתולוגיה. כאן אנו בעצם ניגשים אל החדש. התמקדות היא גישה אופטימית, כפי שאתם יכולים להבין.
התשובות לשאלות שלנו, לבלבול, המקום ממנו נובעת היצירתיות שלנו, הידיעה הברורה והבהירה מהו הצעד הבא הנכון עבורי – מגיעה מהגוף.
 "הגוף לוקח את הצעד הבא, הוא רוצה עכשיו פתרון, ריפוי, משהו טוב יותר, יותר מאשר יש לו. לעתים קרובות אין מילים בשביל זה, כי זה עדיין לא קרה. הגוף שלי מסוגל לייצר צעדים שמעולם לא קרו בהיסטוריה של העולם. האם זה לא נהדר?!" Gendlin
לא תמיד מה שנראה לנו הכיוון הנכון, מה שאנו חושבים שהוא הפתרון לבעיה שלנו, הוא אכן מה שנכון עבורנו. הכיוון שאנו חושבים זה מה שידוע לנו. אולי זה נכון ואולי לא. הידיעה נמצאת בגוף, ואם נלמד איך לגשת אליה, יעשה הצעד הנכון לכיוון טוב יותר, ונחוש הקלה. גם אם זה שונה ממה שחשבנו.

יוג'ין ג'נדלין  אבי ההתמקדות, שהוא גם פרופסור לפילוסופיה, מגדיר את הגוף שלנו בכמה רבדים. כדי לנסות להבין מה זה אומר שהגוף יודע, שיש לו מידע עבורי. ננסה כאן להסתכל על הגוף מנקודת מבט אולי קצת שונה מזו שהורגלנו אליה.

אנו מכירים מושגים כמו: אינטואיציה, תחושת בטן, בעסקים קוראים לזה: חוש עיסקי – מקרים בהם אנו יודעים להיכנס למצבים טובים או לצאת ממצבים רעים לפני האחרים. התחושה ששכחתי משהו למרות שאין לי מושג מה שכחתי. (לבדוק עם אנשים דוגמאות נוספות).
רובנו מקבלים את זה שיש דבר כזה שנקרא אינטואיציה. שאנשים לפעמים לא יודעים למה הם לקחו צעד כזה או אחר בחייהם, תחושת הבטן הובילה אותם. אנו ננסה להבין כאן יותר לעומק, מה קורה במצבים אלו. למשל, כשתחושת הבטן אומרת לי "לא" לגבי משהו, אלו לא המילים שאומרות לי לא. אלא תחושת אי נוחות פיזית בגוף ממש. במקום להרגיש טוב אודות משהו, יש תחושה גופנית לא נוחה. אתם אולי טוענים שהמחשבות והרגשות שלנו לא נמצאים בגוף, אבהיר קודם כל שכשאני אומרת גוף, אני לא מתכוונת רק לרקמות וגידים. אני מתכוונת לגוף החי, כפי שאני חשה אותו מבפנים.

אחת הטענות של ג'נדלין היא שהגוף שלנו הוא גוף מצבי. הוא חווה את המציאות, את המצבים בחיינו, באופן ישיר. הוא יודע את המצב! ולא רק מגיב למה שאנו יודעים. כלומר, זה לא שהתחושות באות כתגובה למידע שהמוח שלנו מעבד, בתגובה למחשבות. יש לו אופן מסויים שבו הוא חווה באופן שלם מצב. אנסה להסביר: בניסוי הראו תמונות במסך וחיברו אלקטרודות לאדם הצופה, גילו כי מערכת העצבים הגיבה לתמונה של נחש, לפני שהמוח הבין מה הוא רואה. תגובה ישירה למצב. דוגמא נוספת היא כאשר אני פוגשת מישהו שאני מכירה או מוכר לי אך אני לא זוכרת מי זה. זה שונה לגמרי מאשר לראות זר. אדם זה גורם לי לתחושה מוכרת. אני לא יכולה למקם את האדם, אך הגוף שלי יודע מי זה. יתרה מכך, הגוף שלי יודע איך אני מרגישה לגבי אדם זה. למרות שאני לא זוכרת מי זה. יש לזה תחושה ייחודית בגופי באותו הרגע ממש.

אנחנו יכולים לקרוא לאותו מידע, שאם נבדוק פנימה, נוכל להעלות אותו (ואף להיות מופתעים ממנו: כמו "לא ידעתי שאני חש כך לגבי אדם זה"): תת-מודע או לא מודע. אך זה אינו מבהיר לנו בעצם, כיצד הגוף שלנו בכלל יכול לדעת מצבים. אלו הם רק שמות שהתרגלנו אליהם (כמו: אינטואיציה, תחושת בטן וכו').
כדי לענות על שאלה זו, אנו לא יכולים רק לדבר על זה במושגים המוכרים לנו. עלינו לחוות. לראות כיצד התנסות כזו היא: 1. מורגשת פיזית. היא אינה בדיבור. 2. התחושה היא ייחודית לאותו אדם ברגע נתון. היא אינה משהו מוגדר ומקוטלג. 3. על אף שזוהי תחושה אחת, אנו יכולים לחוש שהיא מכילה מורכבות.

טענה נוספת של ג'נדלין היא שהגוף הוא גוף צמחי. כיצד גוף ונפש מתייחסים זה לזה תמיד היוותה שאלה פילוסופית ורוחנית. אך ההנחה העתיקה והמודרנית היא שהגוף יכול לקבל מידע רק באמצעות חמשת החושים שלנו. התייחסות זו משאירה את המצבים בהם הגוף חש מצב באופן ישיר בסימן שאלה. אבל אם נסתכל על צמחים: "לצמח אין את חמשת החושים שלנו. הוא לא רואה, שומע או מריח. ויחד עם זאת, בבירור שהצמח מכיל את המידע המעורב בחיים שלו. הוא חי מתוך עצמו; הוא מארגן את הצעדים הבאים של התהליך הגופני שלו עצמו, ומוציא אותם לפועל אם הסביבה משתפת פעולה ומספקת את מה שהוא צריך. כך שלצמח יש את המידע לגבי איך הוא חי עם ובתוך האדמה, האוויר, המים והאור. יש לו את המידע, או אנו יכולים לומר הוא המידע, היות והגוף הצמחי עשוי מאדמה, מים, אויר ואור. הוא מייצר את עצמו מהם".
לבעלי חיים יש את חמשת החושים, מכך המידע הגופני שלהם משתכלל. שפה ותרבות עוד יותר משכללים את הגוף הצמחי שלנו. כך שבעצם, אנו לא חושבים על הידע המצבי והלשוני שלנו כנפרד, אלא כשכלול של הגוף הצמחי המורכב כבר שלנו. (לדוגמא: עלה שיודע מתי להפסיק לצמוח. תינוק שיודע מתי להפסיק לזחול, הרחם והגוף כולו בתקופת ההריון. הייצור של החלב לתינוק). " אפשר לומר שהגוף יודע את המצבים בגלל שהוא החיים שלנו בם. מהגוף מגיע הצעד הבא שלנו, לא רק שאיפה ואכילה, אך גם האינטראקציה שלנו עם אחרים ומה אנו עומדים לומר להם".

לרוב ההתנהלות שלנו ביומיום מגיעה מתוך משהו שמפעיל אותנו. ואין אנו בכלל מודעים למה קורה בפנים. פועלים מתוך דפוסים ואוטומט. ולכן גם אם אנו מודעים לבעיות שלנו, חלקנו יכולים ללכת שנים לטיפול פסיכולוגי כזה או אחר. ועל אף המודעות, עדיין אין תנועה של שינוי בחיינו. כשמגיע "רגע האמת" אנו ממשיכים לפעול מתוך אותם דפוסים. הידיעה שלנו את הבעיה לא מביאה לפתרונה.

ההתמקדות מהותה בהקשבה (מלאכה שרובנו אינם מיומנים בה, לצערי). אנו לא צריכים לפתור בעיה או לתקן אותה. ההכרה במסר וההקשבה לו הם כל מה שצריך כדי לחוות הקלה עמוקה. בתוך תהליך ההקשבה עצמו, בו אנו נמצאים במצב מיוחד של נוכחות, של תשומת לב פנימה, כזו המאפשרת לתחושה המורגשת לעלות. בתוך התהליך הזה הגוף עושה צועדים. צעדים של שינוי. ואז אנו גם מגלים "שתהליך ההשתנות עצמו הוא נעים. עבודה אפקטיבית על בעיותנו איננה בבחינת עינוי עצמי. תהליך השינוי שגילינו הוא טבעי לגוף, וזו אמנם התחושה בגוף. הצעד המכריע עובר מתחת למקומות הכואבים הרגילים. החוויה שדבר מה עולה משם, מעניקה לגוף הרגשת רווחה והתעוררות לחיים."
אנו חווים שינויים בחיינו, לכיוון טוב יותר, ונכון יותר לנו, מבלי שנצטרך לפעול מתוך מאמץ כדי לשנותם.

*ציטוטים במאמר כולם של יוג'ין ג'נדלין, ולקוחים ממספר מאמרים, העקרי בהם: שלוש אמירות אודות הגוף.