ככל שהחברה שלנו נהיית יותר פתוחה ופחות סגורה בתוך עצמה, כך גם נוצר יותר בלבול וחיפוש – כיצד לשמור על הרגשתנו הטובה בתוך החיים המודרניים התובעניים, ולמצוא משמעות לקיומנו כאן. ההתמקדות מאפשרת לנו להביא את הצעד הבא שלנו ביתר בהירות. בהתמקדות אנו רואים את עצמנו (את היחיד) במונחים של תהליך, של שינוי מתמשך ולא במונחים של פתולוגיה. אם אנו מקבלים עצמנו כייצרני תבניות אין לנו צורך לכפות תבניות קיימות עלינו או על זולתנו.

אם נניח בצד את המושגים המוכרים נחווה משהו חדש שאין לנו עדיין מושג עבורו. משם נוכל למצוא תהליך גוף שלם אשר מטבעו מנכיח תהליך גוף-סביבה. אנו התפתחות של היקום, אנו חלק ממנו. משם אנו חושבים וכוללים את ה- implicit. החשיבה המערבית, לעומת זאת, לרב מתחילה מתפיסה. נקודת הפתיחה היא אנחנו כצופים במציאות. ג'נדלין הראה כי החיים אינם מבוססים על זה.

התמקדות הגוף השלם יוצרת הקשר עבור התמונה הגדולה, המאפשר לה להתגלות ולהתפתח.
מתחת לכל הדפוסים הלא מודעים והמותנים שלנו, אם במחשבות, בהתנהגויות ובתנועות, שוכנת ונובעת אינטליגנציה היודעת כיצד להסיר לחצים וטראומות בחיינו, וכיצד להשלים מצבים לא גמורים. כאשר נחשפתי לראשונה להתמקדות הגוף השלם, חשתי כי נפתח בפני מרחב חדש של אפשרויות.

ההתמקדות היא עדות חיה לפילוסופיה של ג'נדלין, וזה מבחינתי המקום הנשגב ביותר שפילוסוף יכול להגיע אליו, כשהתאוריה שלו ניתנת ליישום בפרקטיקה מועילה. במאמר זה אצביע על ההקשרים העמוקים בין המודל הפילוסופי לבין תהליכי חיים ויחסי מטפל-מטופל במרחב המשותף בקליניקה.